אז נעים מאוד גם אני סובלת מפיברומיאלגיה ..כאבים עזים ושלל מתנות לא קלות שמקשות על חיי!!
לא יכולתי להסביר יותר טוב מהילד המקסים הזה שכתב לאימו Carmit מכתב.
לקראת יום המודעות החלטתי לעלות לבלוג שלי את המכתב המרגש!! ואודה לכם על שיתוף להגברת המודעות ואולי יום יבוא וימצא מזור לכאבנו.
מוזמנות / מוזמנים לשתף ולהגיב וביחד נגביר את המודעות!!
מכתב שכתב היום עדו בנה של כרמית
והפיץ ברשת,
והפיץ ברשת,
,
״היי,
זה אני, עדו. (בלי י׳)
אני בן 13, ואני רוצה לספר לכם על אמא שלי.
בבקשה, תקראו לרגע אחד.
זה מאוד חשוב לי ואולי גם לכם.
אמא שלי נראית בן אדם רגיל, לחלוטין, מבחוץ. אבל היא לא ממש. האמת היא שהיא ממש חולה, ולמה אני מספר לכם ומשתף אתכם? כדי שהיא תדע שאני חושב שהיא מדהימה וחזקה ואני מבין אותה.
וכדי שתדעו שיש סביבכם עוד מלא אנשים כמו אמא, שחולים במחלה הזו ונראים רגילים.
לפני ארבע שנים אמא חלתה, בבת אחת.
היא חולה במחלה שנקראת פיברומיאלגיה.
לפני שהיא חלתה היא היתה עושה כל כך הרבה, היא למדה בתל-אביב, הנסיעות ללימודים אחרי העבודה והחזרה מאוחר בלילה וכבר בבוקר היתה כמה מוקדם, כשהייתי רק מתעורר היא כבר היתה במשרד, עבדה עד שעות מאוחרות, היא היתה העוגן של כל המשפחה. גם כשהיא לא היתה בבית לאורך היום וכשהלכנו לישון הרגשנו שהיא תמיד איתנו, מי שמכיר את אמא שלי גם יודע איך היא דאגה לתחזק את הבית. יש לנו בית יפה שהיא עיצבה והיא נוכחת בכל פינה בו. היא היתה מצליחה להוציא מיממה שעות נוספות! והכל היה עומד מוכן לקראתנו, היא לא נתנה לנו להרגיש שהיא נעדרת, חסרה. אמא היתה מצחיקה (שנונה) היתה מחייכת וקורנת והיתה בה תמיד אנרגיה. מהרגע שחלתה
ובבת אחת, הכל השתנה.
אמא עייפה, אמרה ישנה שעות ולפעמים ברצף. כשהייתה מתעוררת היתה קצרה ועצבנית, כל דבר קטן היה מעצבן אותה, אמא היתה מתפרצת והיינו נשאבים למריבות וויכוחים סוערים. הרגשתי שאיבדתי את אמא.
כל הזמן ברקע היו שמות של בדיקות מוזרות ורופאים, וכדורים וטיפולים וקלסרים מלאים ומתמלאים במכתבים מרופאים, וכל מיני מילים חדשות באוויר כמו- תשישות כרונית, קנאביס רפואי וכמובן המילה הארוכה הזו- שלקח לי זמן להגיד אותה מבלי לעצור באמצע ולתקן את עצמי-
פיברומיאלגיה.
יום אחד החלטתי לקחת יוזמה, פשוט נכנסתי לאינטרנט וקראתי, חיפשתי מידע על המחלה הזו וגיליתי שכל מה שכתוב שם זה אמא בדיוק. התחלתי להבין עם מה היא מתמודדת, הבנתי למה היא כל כך עצבנית ועייפה- כי כואב לה. מאוד כואב לה. וכל הזמן כואב לה. כואב לה בכל הגוף, בעצמות, בשרירים, מכף רגל ועד ראש, אפילו בלסת.
ליד המתקן של התמי 4 על השיש נפתח בית מרקחת. כל פעם נשמעה באוויר תרופה חדשה, שם של טיפול חדש (הידרותרפיה, טאי צ׳י) אמא ניסתה הכל. אמא חיפשה וניסתה ועדיין מחפשת ונחושה ולא מוותרת, אבל תשושה.
היום היא מסוגלת לתפקד בקושי רבע יממה. היא צריכה לבחור את המשימות כי היא לא יכולה להשלים את כולן.
אמא לא מתפקדת כמו פעם, אמא חלשה, אמא לא זוכרת ומתבלבלת מלא (לפעמים זה אפילו מצחיק) אמא דעכה.
אבל אני יודע שהיא חזקה. כל פעם שהיא קצת מתאוששת ומגייסת כוחות (היא אומרת שהגוף שלה בקומה) חשוב לה לציין את זה בקול רם שנדע ונראה כמה היא חזקה. אני גאה בה. לא ממש מכירים את המחלה הזו והרופאים לא ממש מצאו טיפול. אין טיפול.
היא סיפרה לי השבוע שתיכף מגיע ה-12 במאי וביום הזה מציינים את ״יום המודעות הבינלאומי לפיברומיאלגיה״, אני תוהה-
אם יש יום מודעות שמוקדש למחלה הזו זה בטוח בגלל שלא מודעים לה.
אמא תמיד החמיאה לי שאני כותב ומתנסח יפה (גם המורות שלי אומרות) אז החלטתי לכתוב לכם ולשתף אתכם ולבקש מכם פשוט רק להפיץ את המכתב שלי.
אמא תתרגש כשהיא תגלה את זה ברשת, שהצטרפתי למאבק שלה (היא תבכה על בטוח) ושל כל החולים השקופים.
אמא, זה המעט שאני יכול לעשות בשבילך,
ב-12 למאי אני מבקש שתקדישו חיבוק לכל האנשים שחולים בפיברומיאלגיה ונלחמים בכאב ונלחמים לתפקד. אמא קוראת לזה ״לקלף את המעטה השקוף״
בבקשה תעזרו להגביר את המודעות.
בבקשה תפיצו.״
אני בן 13, ואני רוצה לספר לכם על אמא שלי.
בבקשה, תקראו לרגע אחד.
זה מאוד חשוב לי ואולי גם לכם.
אמא שלי נראית בן אדם רגיל, לחלוטין, מבחוץ. אבל היא לא ממש. האמת היא שהיא ממש חולה, ולמה אני מספר לכם ומשתף אתכם? כדי שהיא תדע שאני חושב שהיא מדהימה וחזקה ואני מבין אותה.
וכדי שתדעו שיש סביבכם עוד מלא אנשים כמו אמא, שחולים במחלה הזו ונראים רגילים.
לפני ארבע שנים אמא חלתה, בבת אחת.
היא חולה במחלה שנקראת פיברומיאלגיה.
לפני שהיא חלתה היא היתה עושה כל כך הרבה, היא למדה בתל-אביב, הנסיעות ללימודים אחרי העבודה והחזרה מאוחר בלילה וכבר בבוקר היתה כמה מוקדם, כשהייתי רק מתעורר היא כבר היתה במשרד, עבדה עד שעות מאוחרות, היא היתה העוגן של כל המשפחה. גם כשהיא לא היתה בבית לאורך היום וכשהלכנו לישון הרגשנו שהיא תמיד איתנו, מי שמכיר את אמא שלי גם יודע איך היא דאגה לתחזק את הבית. יש לנו בית יפה שהיא עיצבה והיא נוכחת בכל פינה בו. היא היתה מצליחה להוציא מיממה שעות נוספות! והכל היה עומד מוכן לקראתנו, היא לא נתנה לנו להרגיש שהיא נעדרת, חסרה. אמא היתה מצחיקה (שנונה) היתה מחייכת וקורנת והיתה בה תמיד אנרגיה. מהרגע שחלתה
ובבת אחת, הכל השתנה.
אמא עייפה, אמרה ישנה שעות ולפעמים ברצף. כשהייתה מתעוררת היתה קצרה ועצבנית, כל דבר קטן היה מעצבן אותה, אמא היתה מתפרצת והיינו נשאבים למריבות וויכוחים סוערים. הרגשתי שאיבדתי את אמא.
כל הזמן ברקע היו שמות של בדיקות מוזרות ורופאים, וכדורים וטיפולים וקלסרים מלאים ומתמלאים במכתבים מרופאים, וכל מיני מילים חדשות באוויר כמו- תשישות כרונית, קנאביס רפואי וכמובן המילה הארוכה הזו- שלקח לי זמן להגיד אותה מבלי לעצור באמצע ולתקן את עצמי-
פיברומיאלגיה.
יום אחד החלטתי לקחת יוזמה, פשוט נכנסתי לאינטרנט וקראתי, חיפשתי מידע על המחלה הזו וגיליתי שכל מה שכתוב שם זה אמא בדיוק. התחלתי להבין עם מה היא מתמודדת, הבנתי למה היא כל כך עצבנית ועייפה- כי כואב לה. מאוד כואב לה. וכל הזמן כואב לה. כואב לה בכל הגוף, בעצמות, בשרירים, מכף רגל ועד ראש, אפילו בלסת.
ליד המתקן של התמי 4 על השיש נפתח בית מרקחת. כל פעם נשמעה באוויר תרופה חדשה, שם של טיפול חדש (הידרותרפיה, טאי צ׳י) אמא ניסתה הכל. אמא חיפשה וניסתה ועדיין מחפשת ונחושה ולא מוותרת, אבל תשושה.
היום היא מסוגלת לתפקד בקושי רבע יממה. היא צריכה לבחור את המשימות כי היא לא יכולה להשלים את כולן.
אמא לא מתפקדת כמו פעם, אמא חלשה, אמא לא זוכרת ומתבלבלת מלא (לפעמים זה אפילו מצחיק) אמא דעכה.
אבל אני יודע שהיא חזקה. כל פעם שהיא קצת מתאוששת ומגייסת כוחות (היא אומרת שהגוף שלה בקומה) חשוב לה לציין את זה בקול רם שנדע ונראה כמה היא חזקה. אני גאה בה. לא ממש מכירים את המחלה הזו והרופאים לא ממש מצאו טיפול. אין טיפול.
היא סיפרה לי השבוע שתיכף מגיע ה-12 במאי וביום הזה מציינים את ״יום המודעות הבינלאומי לפיברומיאלגיה״, אני תוהה-
אם יש יום מודעות שמוקדש למחלה הזו זה בטוח בגלל שלא מודעים לה.
אמא תמיד החמיאה לי שאני כותב ומתנסח יפה (גם המורות שלי אומרות) אז החלטתי לכתוב לכם ולשתף אתכם ולבקש מכם פשוט רק להפיץ את המכתב שלי.
אמא תתרגש כשהיא תגלה את זה ברשת, שהצטרפתי למאבק שלה (היא תבכה על בטוח) ושל כל החולים השקופים.
אמא, זה המעט שאני יכול לעשות בשבילך,
ב-12 למאי אני מבקש שתקדישו חיבוק לכל האנשים שחולים בפיברומיאלגיה ונלחמים בכאב ונלחמים לתפקד. אמא קוראת לזה ״לקלף את המעטה השקוף״
בבקשה תעזרו להגביר את המודעות.
בבקשה תפיצו.״
עדו היקר,
השבמחקאתה ילד מדהים !!!
תיארת את מה שכולנו, כל החולים הכרוניים עם הכאבים הבלתי פוסקים, חשים.
גם לי יש בת נפלאה (בת 16), המתמודדת עם אמא, שהיתה פעם וונדר וומן ועכשיו עייפה וכואבת..
וכן גם עם העצבנות של אמא, שכל הזמן כואב לה, ולעיתים גם דמעות שיורדות בלי שהתכוונו שתראו אותן.
הלוואי שלא היינו חולות והלוואי שהיתה נחסכת מכם ההתמודדות האיומה הזו.
תאמין לי, אמא ואני לא ייחלנו את זה ואלו לא החלומות שבנינו בשבילכם ולא התכניות שתכננו שנעשה יחד, מי יודע, אולי זה עוד יבוא, אולי ימצאו תרופה לפיברומיאלגיה ולמחלתי הנקראת טריג'ימינל נרלגיה.
אני גאה בילדים כמוכם, שיודעים בתוך תוככם שאמא לא באמת עצבנית, שאלו הכדורים, ושאין לה שליטה על זה.
שרגישים, וטובים מהנשמה. יישר כח, עדו ומאי .
חיבוק חזק.
דלית